Poemas de Michal Perry

בין אור לאור

 

 

 

שָׁעָה בָּהּ שָּׁמַיִם

 

מִתְעַטְּפִים בָּעֲרָפֶל הַחֲשֵׁכָה,

 

נִיצוֹצוֹת אֵשׁ נִתָּזִים

 

וְכָּתֹם  בּוֹעֵר

 

נִפְרָשׂ מֵעַל יָם מַאֲפִיר.

 

 

 

שָׁעָה בָּהּ אוֹר נוֹפֵל

 

לְתוֹךְ הָרֵיק

 

הֵיכָן שֶׁקַּו הַשָּׁמַיִם

 

נוֹגֵעַ בָּאָרֶץ.

 

 

 

אֲנִי שׁוֹמַעַת מֵרָחוֹק

 

אֶת הֵד צְחוֹקכֵין,

 

אַתֶּן צוֹהֲלוֹת בִּזְרוֹעוֹתַי.

 

תַּלְתַּלֵי הַשֶּׁמֶשׁ שֶׁלָּכֵן ׁ

 

זְהוּבִּים וְרַכִּים,

 

גַלִיִים  זוֹהֲרִים

 

מִתְבַּדְרִים בָּרוּחַ.

 

 

 

שָׁעָה בָּהּ דָּמִים מִתְפּוֹרְרִים

 

נִסְפָּגִים חוֹזְרִים לַאֲדָמָה.

 

 

 

חַיַּי אֵינָם נֶחְרָטִים בֶּעָפָר

 

מְעַט אֲנִי רוֹשֶׁמֶת

 

אוֹתִיּוֹת

 

בִּדְיוֹ דָּם.

 

 

 

כְּתָמִים אֲדֻמִּים מַכְתִּימִים אֶת

 

הַדַּף הַלָּבָן.

 

 

 

שָׁעָה בָּהּ מִתְחַלֵּף הַנִּרְאֶה

 

בֵּין אוֹר לְאוֹר.

 

 

 

מִשְׁתַּקֶּפֶת נִשְׁמַתְכֶן

 

בְּנִשְׁמָתִי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ENTRE LUZ Y LUZ

 

 

 

Una hora en que el cielo

 

se envuelve en la niebla oscura,
chispas de fuego son salpicadas

 

y un ardiente oro 

 

se extiende en el grisáceo mar.

 

Una hora en que la luz
cae al vacío
donde el cielo se encuentra
con la tierra.

 

 

 

Escucho el eco
de tu risa a lo lejos,
te regocijas en mis brazos.

 

Tus rizos bañados por el sol,
dorados y suaves,
ondean brillantes
reflejándose en el viento.

 

 

 

Una hora en que la sangre
se derrama y es absorbida por la tierra.

 

 

 

Mi vida no está grabada en el polvo;
escribo letras
con tinta
y sangre.

 

 

 

Las manchas rojas
oscurecen la página blanca.

 

 

 

Una hora en que lo visible cambia
entre luz y luz.

 

 

 

Y mi alma se refleja
en mi alma.

 

 

סובב סובב הולך הרוח

 

 

 

"סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ וְעַל סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ."

 

(קהלת א' ו' )

 

 

 

 

 

לַהַט דַּק מִתְפַּשֵּׁט בְּחַלְלֵי הָעוֹלָם.

 

עֲנָנִים לְבָנִים, רַכִּים כְּצֶמֶר כְּבָשִׂים מְשׁוֹטְטִים בָּרָקִיעַ.

 

אָפֹר הַיּוֹם הַמֵּקִיץ,

 

לְמַעֵט טִפּוֹת זֹהַר הַמְטַפְטְפוֹת עַל עָלִים יְחִידִים.

 

 

 

מְחוֹג הַשָּׁעוֹן גּוֹלֵשׁ בְּתוֹךְ לוּחַ עָגֹל,

 

תְּנוּעָתוֹ לְכִוּוּן אֶחָד בִּלְבַד.

 

 

 

בְּתוֹךְ עֲרָפֶל זְמַן.

 

בְּתוֹךְ קוֹלוֹת צָפִים.

 

 

 

הַאִם אֱלֹהִים שׁוֹמֵעַ?

 

הַאִם אֱלֹהִים אוֹסֵף אֵלָיו אֶת הַמַּרְאוֹת,

 

 

 

אֶת הַקּוֹלוֹת הַזּוֹעֲקִים,

 

לְתוֹךְ גּוּפוֹ הַמֻּפְשָׁט?

 

 

 

אֲנִי רוֹאָה אֶתְכֶן,

 

אֲנִי נִזְכֶּרֶת כֵּיצַד הִתְהַוֵּיתֶן בְּגוּפִי,

 

 

 

בְּתוֹךְ רֶחֶם אָדֹם

 

נוֹטֵף דָּמִים וּכְאֵב.

 

 

 

רוּחַ נוֹקֶשֶׁת בַּחַלּוֹן,

 

כִּתְמֵי זָהָב מִתְעַגְּלִים עַל הַזְּגוּגִית הַשְּׁקוּפָה.

 

 

 

צִפּוֹר כְּחֻלָּה לְפֶתַע פּוֹרֶשֶׂת כְּנָפֶיהָ

 

וּמְזַנֶּקֶת, מַרְעִידָה אֶת הֶעָנָף עָלָיו עָמְדָה

 

 

 

וְעָפָה. הִדְהוּד קוֹל מַשַּׁק כְּנָפֶיהָ

 

מְטַלְטֵל אֶת הָאֲוִיר.

 

 

 

מַיִם רַבִּים הֵצִיפוּ אֶת הָאָרֶץ בַּלַּיְלָה

 

וְהֵעִירוּ אֶת הֶמְיַת הַחַיִּים בַּגָּן הָרָווּי.

 

 

 

פַּסֵּי אֵשׁ נִדְלָקִים בְּפַאֲתֵי מִזְרָח.

 

 

 

אֶגְלֵי זָהָב בּוֹהֲקִים עַל הֶעָלִים הָרְטֻבִּים,

 

רוֹטְטִים בָּרוּחַ,

 

 

 

בִּרְעִידָתָם מְלַטְּפִים אֶת

 

מַבָּטִי הַחוֹלֵף.

 

 

 

בְּנוֹתַי הַיָּפוֹת,

 

הַבֵּטְנָה -

 

 

 

אוֹר בָּהִיר מִתְפַּשֵּׁט בִּי

 

 

 

 

 

 

 

GIRANDO Y GIRANDO EL VIENTO VA

 

 

 

El viento va hacia el sur y gira hacia el norte;
va girando y girando, y a sus giros vuelve el viento.
(Eclesiastés 1:6)

 

 

 

 

 

Un delicado ardor se esparce en los espacios del mundo;

nubes blancas, tan suaves como lana de oveja, vagan en el cielo.
El día que amanece es gris, excepto por unas pocas gotas doradas

que brillan sobre las hojas.

 

La manecilla del reloj se desliza en un tablero circular;

así las aguas que inundan la tierra por la noche.

 

En la niebla del tiempo,
en las voces flotantes,

 

 

 

¿Dios escucha?,
¿recoge Dios las miradas

que aparecen dentro de él,
reúne los gritos en su cuerpo abstracto?

 

 

 

Las veo,
recuerdo cómo llegaron a existir en mi cuerpo,

dentro de un útero rojo

 

que chorreaba sangre y dolor.

 

 

 

Un viento arrecia en la ventana,
manchas doradas se arremolinan en el cristal transparente.

 

 

 

Un pájaro azul, de repente, extiende sus alas
y salta, agitando la rama en la que estaba parado.

 

 

 

Entonces, vuela. El eco del aleteo de sus alas
sacude el aire.

 

 

 

Anoche, muchas aguas inundaron la tierra
y despertaron a los muertos de vida en el jardín de la abundancia.

 

 

 

Rayos de fuego se encienden en los suburbios del este.

 

 

 

Doradas perlas brillan en las hojas mojadas,
vibran en el viento;

 

 

 

con su temblor acarician
mi transitoria mirada.

 

 

 

Mis bellas hijas,
este vientre:

 

 

 

Una luz cegadora se extiende dentro de mí.

 

 

 

 

 

 

 

בית השמש העולה

 

 

 

 

 

גַּם כְּשֶׁהִפְסַקְתִּי לִרְקֹד,

 

רָקַדְתִּי בָּאֲוִיר,

 

רָקַדְתִּי לְקוֹל קְלִידָיו הַמְכֻשָּׁפִים שֶׁל

 

פְּסַנְתֵּר אוֹר.

 

 

 

יָדַי סָבְבוּ מַעְגָּלִים מַעְגָּלִים,

 

רַגְלַי רִחֲפוּ מֵעַל הָרְחָבָה.

 

רָקַדְתִּי בַּחֲלוֹם.

 

 

 

מְאֻחָר בַּלַּיְלָה אֲנִי בּוֹהָה

 

בְּסִרְטוֹנֵי וִידֵיאוֹ מִשְּׁנוֹת הַשִּׁשִּׁים.

 

 

 

שׁוּב וְשׁוּב אֲנִי מַקְשִׁיבָה לְבֵית הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה,

 

הַשִּׁיר הָרִאשׁוֹן אוֹתוֹ לָמַדְתִּי לְנַגֵּן בְּגִיטָרָה,

 

לִפְרֹט אֶת אָקוֹרְד הַלָּה מִינוֹר

 

לְהַעֲבִיר לְדוֹ וְאַחַר כָּךְ לְרֶה

 

(זֶה הָיָה בִּתְחִלַּת שְׁנוֹת הַשִּׁבְעִים).

 

 

 

אֲנִי מַבִּיטָה בַּסִּרְטוֹנִים הַיְשָׁנִים

 

מֵהֶם נִשְׁקֶפֶת תְּמִימוּת נְעוּרִים.

 

יֵשׁ עָתִיד הַמְחַפֵּשׂ פֶּתַח,

 

יֵשׁ תִּקְוָה בַּפָּנִים.

 

 

 

מָתַי הִפְסַקְתִּי לִחְיוֹת?

 

אֲנִי לֹא זוֹכֶרֶת.

 

אַתָּה מֵת וְנוֹלָד בְּתוֹכִי

 

 

 

אֲנִי נוֹגַעַת בַּעֲלֵי הַכּוֹתֶרֶת בִּכְּרִימְזוֹן בּוֹעֵר

 

שֶׁפִּזַּרְתָּ אֶחָד אֶחָד מֵעַל גּוּפִי הָעֵירֹם.

 

 

 

אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת צָהֳלַת סוּסֵי הַפֶּרֶא שׁוֹעֲטִים,

 

מְרִימִים אֶת רַגְלֵיהֶם הַקִּדְמִיּוֹת,

 

בּוֹעֲטִים בְּעָצְמָה בָּאֲוִיר.

 

 

 

אֲנִי רוֹצָה לֶאֱחֹז בַּקֶּסֶם

 

כְּדֵי שֶׁאַחַר כָּךְ נוּכַל שְׁנֵינוּ

 

לָנוּחַ בְּרִפְיוֹן אֵיבָרִים מַרְגִּיעַ.

 

 

 

אַתָּה אוֹחֵז בִּי רַךְ מִתָּמִיד,

 

חֹם גּוּפְךָ מְלַפֵּף אֶת אֵיבָרַי וְהוֹפֵךְ לְשֶׁלִּי,

 

 

 

נְשִׁימוֹתֵינוּ נִמְהָלוֹת זוֹ בְּזוֹ, 

 

מְחַפְּשׂוֹת אֶת הָרֶגַע

 

 

 

לַהֲפֹךְ אוֹתוֹ

 

לְנִצְחִי.

 

 

 

 

 

LA CASA DEL SOL NACIENTE

 

 

 

 

 

Incluso cuando dejé de bailar,
bailé en el aire,
bailé al son de las teclas mágicas
de un piano de luz.

 

 

 

Mis manos giraban en círculos,
mis pies flotaban sobre la plaza.
Bailé en un sueño.

 

 

 

Tarde, en la noche, 
miro los videos de los años sesenta.

 

 

 

Una y otra vez escucho La casa del sol naciente,
la primera canción que aprendí a tocar en la guitarra;
el acorde de La menor,
que pasa a Do y luego a Re.
(Fue a principios de los setenta).

 

 

 

Miro los viejos videos,
el reflejo de la inocencia de la juventud.

 

Hay un futuro que busca una apertura,
hay esperanza en los rostros.

 

 

 

¿Cuándo dejé de vivir?
No me acuerdo.
Moriste y naciste dentro de mí.

 

 

 

Acaricio mi cabeza con el carmesí ardiente
que derramaste gota a gota sobre mi cuerpo desnudo.

 

 

 

Escucho el júbilo de los caballos salvajes,
su galope, pateando con fuerza en el aire.

 

 

 

Quiero aferrarme al encanto
y que, luego, podamos
yacer y relajarnos juntas.

 

 

 

Me abrazas, con dulzura, todo el tiempo,
el calor de tu cuerpo envuelve mi cuerpo, se torna mío.

 

 

 

Nuestras respiraciones se mezclan entre sí,
buscando el momento

 

para hacerlo eterno.

 

 

 

 

 

פעימות חיוֹת של שקט נצחי

 

 

 

 

 

עָלִים יְבֵשִׁים מִתְגַּלְגְּלִים

 

מֵעַל גַּג הָרְעָפִים הָאָדֹם שֶׁל הַמִּבְנֶה בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית.

 

הָרוּחַ הוֹמָה וְשׁוֹרֶקֶת, מְעִיפָה

 

אֶת הֶעָלִים מִנְּקֻדָּה לִנְקֻדָּה.

 

 

 

כְּיַלְדָּה נָהַגְתִּי לְהַקְשִׁיב לָרוּחוֹת מְטַלְטְלוֹת אֶת הָעֵצִים,

 

לְרִשְׁרוּשֵׁי הֶעָלִים הַקְּטַנִּים נֶאֱחָזִים בָּעֲנָפִים.

 

 

 

לְהַבִּיט אֶל הֶהָרִים הַסְּגֻלִִּים גְּדוֹלֵי הַמְּמַדִּים,

 

נוֹגְעִים בָּרָקִיעַ הַכָּחֹל הַמָּתוּחַ בֵּין קַצְוֵי הָאֹפֶק.

 

 

 

בַּלֵּילוֹת כִּפַּת הַשָּׁמַיִם הִתְמַלְּאָה נְקֻדּוֹת זָהָב צְפוּפוֹת זְעִירוֹת, בְּאֵינְסְפוֹר כּוֹכָבִים מְנַצְנְצִים, כְּפַָנׇסֵי לַיְלָה שֶׁל עִיר רְחוֹקָה.

 

וְרַחֲשֵׁי הַטֶבַע הִדְהֲדוּ בְּמֶרְחָב שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּל,

 

פְּעִימוֹת חַיּוֹת שֶׁל שֶׁקֶט נִצְחִי.

 

 

 

הַזְּמַן מִתְקַצֵּר כְּשֶׁמִּתְקָרֵב לַסּוֹף

 

וְהַחַיִּים הֵם עוֹד יוֹם אֶחָד שֶׁעוֹבֵר.

 

 

 

כִּתְמֵי שֶׁמֶשׁ מִתְפַּשְּׁטִים בַּחֶדֶר הַמַּחְשִׁיךְ,

 

וַאֲנִי מַבִּיטָה בְּגַג הָרְעָפִים הָאָדֹם,

 

בָּעֲלָטָה הַמִּתְגַּנֶּבֶת לְאִטָּהּ,

 

 

 

בַּצֵּל הַשָּׁחֹר זוֹחֵל

 

וְנִפְרָשׂ עַל פְּנֵי כֹּל.

 

 

 

 

 

 

 

LATIDOS DEL SILENCIO ETERNO

 

 

 

 

 

Las hojas secas ruedan
sobre el rojo tejado del edificio en el patio trasero.

 

El viento es ruidoso y silbante, lleva

las hojas de punta a punta.

 

 

 

De niña escuchaba los vientos sacudiendo los árboles,
el susurro de las hojitas que se aferraban a las ramas.

 

 

 

Miraba a las enormes y púrpuras montañas
tocando el cielo azul extendido entre los lindes del horizonte.

 

 

 

Por la noche, el cielo se llenó de puntos dorados, pequeños cúmulos,
innumerables estrellas titilantes, como las nocturnas luces de una ciudad lejana.
Y los sonidos de la naturaleza resonaban en un espacio que no tiene límites,
vivos latidos del silencio eterno.

 

 

 

El tiempo se acorta a medida que se acerca el final
y la vida es sólo otro día que pasa.

 

 

 

Manchas de sol se extienden en la oscura habitación,
miro las tejas rojas,
la luz que se desliza con lentitud.

 

 

 

La cebolla negra se arrastra
y se esparce por todo.

 

 

 

 

 

Versión al español de María Del Castillo Sucerquia